החותם כמניע 

"היבטו החזק ביותר של היקום,
איננו זרימת הזמן לאורך חייו של האדם
אלא, אוסף החותמות שהוא מטביע על
הסובבים אותו מכח אישיותו ומעשיו"
פתגם יווני עתיק

החותם כמניע

אחד מהאחים רייכמן נפטר בקיץ האחרון והותיר אחריו מיליארד דולר. הוא השאיר שתי צוואות והורה שהאחת תפתח מיד לאחר מותו והשניה רק אחרי ה'שלושים'.
בין ההנחיות שרשם בצוואה הראשונה הייתה בקשה שהוא ייטמן עם זוג גרביים מסוים שהוא רחש להם חיבה. ילדיו מיהרו להביא את הגרביים לחברה קדישא ובקשו לקוברו עם הגרביים. בחברה קדישא סרבו לבקשה, כמובן, והזכירו למשפחה שזה בניגוד להלכה. בני המשפחה התחננו והסבירו כי אביהם היה אדם אדוק ומלומד ובוודאי הייתה לו סבה טובה לבקשתו האחרונה. אבל בחברה קדישא עמדו בתקיפות בסירובם. אפילו פנייתם לבית הדין הרבני נתקלה בסירוב ומר רייכמן נקבר ללא הגרביים האהובות.
מיד לאחר ה'שלושים' נפתחה הצוואה השנייה, ונאמר בה כך:
"ילדי היקרים, נכון לעכשיו בוודאי קברתם אותי ללא הגרביים לרגלי. אני רוצה שאתם באמת תבינו ותטמיעו שלאדם יכולים להיות מיליארד דולרים, אבל בסוף, הוא לא יכול לקחת אתו לקבר, אפילו זוג גרביים..."

מדוע אנשים צריכים להשאיר אחריהם זיכרון, מצבה, ספר, סיפורי גבורה? מדוע הם בונים בניינים עם שמם באותיות קידוש לבנה. מדוע הם רוצים להחרט מעל דפי ההסטוריה? מדוע הם משאירים צוואות שמעבירות מסר לצאצאיהם?
או במילים אחרות, אם אנו מתים בשלב מסוים, מדוע אנו זקוקים להשארת חותם אחרי לכתנו?

מימוש
קח רגע הפסקה מעיסוקיך הרבים, צא לפארק או לבית קפה סמוך, שב על ספסל מרוחק והתבונן. התבונן על האנשים. מה אתה רואה?
בחור ובחורה ברגעי הגישוש הראשונים לקראת מה שביום מן הימים יקרא "משפחה". איש עסקים ממהר לפגישה. אמא מטיילת עם ילדה. מה הם רוצים? מה מניע אותם? למה הם יצאו מהבית? למה הם קמים בכל יום למציאות מורכבת ומתישה? למה הם בוחרים לחיות?
פסיכולוגים, פילוסופים ואנשי דת רבים יענו על שאלה זו בתשובה פשוטה: הם מונעים ממדרג שלם של צרכים המניעים אותם: החל מהצרכים הבסיסיים ביותר כמו אוכל, שינה או מין ועד צרכים של שייכות, הכרה חברתית וסטאטוס. חלקם אפילו אינם מסתפקים בכל אלה ומונעים מן הצורך לממש את עצמם וייחודיותם.
אברהם מאסלו תיאר זאת בצורת פירמידת צרכים. כל זמן שצורך "נמוך" יותר בפירמידה, ממולא, יכול האדם להתפתח ולממש צרכים "גבוהים" יותר.
לעומת זאת, ניתן גם לראות ציירים רעבים לפת לחם שעבורם הציור הוא ייעודם המרכזי.
אבל, רוב בני האדם משקיעים זמן וכוחות אינסופיים בכדי להשיג את מאווייהם: תפקיד בטלנובלה מצליחה, להיות טייס או לוחם בסיירת מובחרת ואפילו להביא ילד לעולם ובכך לפחות, לממש את ייעודם. הפילוסוף היהודי-הולנדי, ברוך שפינוזה סיכם זאת טוב מאתנו באומרו: "מטרתם היחידה של החיים היא להיות מי שאנחנו ולהיעשות מי שאנחנו מסוגלים להיעשות".
ואם לא? מה קורה כשאנחנו לא מצליחים לממש את עצמנו? התשובה פשוטה: רע לנו. מאוד.

ויקטור פראנקל בספרו "האדם מחפש משמעות" מספר את סיפור שואת העם היהודי מעיניים אחרות. הוא טוען בספרו כי השורדים במחנות הריכוז היו אלו שעדיין נותרה להם משמעות בעולם, שעדיין נותר חותם כלשהו אותו עליהם להותיר אחריהם. תחושת המשמעות, לדידו, החייתה את הגוף הרעב והחולה. הוא בעצמו נאלץ ללכת בתנאים נוראיים בכל יום ממחנה ההשמדה אל שטח העבודה, את הדרך עשה כשבדמיונו הוא רואה עצמו עומד בפקולטה למדעי ההתנהגות ומרצה לסטודנטים על הלוגותרפיה - תורתו.

הרב קוק, גדול הפילוסופים היהודיים בתקופתנו רואה את הייעוד כתנאי שבגללו נוצרנו וירדנו לעולם:
"אלוהיי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה, הייתי נוצר. וכיוון שלא נוצרתי עד אותו הזמן - היא אות, שלא הייתי כדאי עד אז להבראות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות. ואילו הייתי מייחד מעשיי אל תכלית בריאתי הנני עכשיו כדאי". (1)

הרב יהודה אשלג, מחבר פירוש "הסולם" לספר הזוהר, כותב באחד ממאמריו על שאלת הייעוד כך:
"מה הטעם בחיינו? כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית הייסורים והמכאובים שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם, הנה מי הוא הנהנה מהם?" (2)

מדוע מחפש האדם את ייעודו? מדוע חשוב לו כל כך לממש את עצמו (בלשון מאסלו)? לשוב לעצמו (בלשון הרב קוק)? למה האדם "מחפש משמעות" (בלשון פראנקל)? מדוע חשובה כל כך השאלה: מה הטעם בחיי? (בלשון הרב אשלג)

חותם
טענת מאמרנו היא כדלקמן: המניע המרכזי של האדם לפעולה לאחר הצורך בהישרדות ובטחון - איננו הגשמה עצמית כי אם השארת חותם.
חותם הינו רושם, סימן, השפעה, עקבות כגון בביטוי: "הטביע את חותמו", השפיע על זולתו, השאיר את רישומו על הזולת.
החותם הוא המניע האמיתי של כל אדם למימוש ייעודו. האדם רוצה להשאיר חותם בכל מקום בו דורכת כף רגלו. וכשלא מתאפשר לו להשאיר את חותמו בדרך חיובית - הוא עושה זאת בדרך שלילית.
מספרים על ססטרטוס, האדריכל שבנה את פלא העולם המגדלור של אלכסנדריה לבקשת המלך תלמי השני. אותו אדריכל רצה ששמו יישאר לדורות ושיזכרו שהוא זה שבנה את המגדלור, אבל הוא ידע שהמלך יהרוג אותו אם יעז לשים את שמו על המגדלור ולא יפאר את שמו של המלך.
מה עשה?
חרט את שמו על לוח השיש של המגדלור ומעל שם שכבה של סיד וחרט את שם המלך. לדורות הרוח, הגשם והשמש שחקו את שכבת הסיד ושמו של ססטרטוס נחשף לעולם במלוא הדרו.

למעשה, טענתנו היא כי מרגע שהבין האדם שהוא איננו אינסופי, מרגע גירושו מגן עדן, הוא מחפש כל דרך להיאחז בנצח. בגלל זה הוא מנסה להטביע חותם. הצורך הזה הוא המניע למציאת הייעוד. השארת חותם הוא צורך בסיסי יותר מהצורך בייעוד. אין בכוונתנו להציג כאן רק עמדה פילוסופית או אקדמית גרידא, כי אם כלי עזר יישומי למחנכים, מנהיגים, מפקדים, מנהלים והורים.

אינסופיות
"אין לי זמן" צעק השפן לעליסה מארץ הפלאות.
גם לנו אין זמן. ממש אין מספיק זמן. תנו לי עוד שעה ביום ואספיק את כל הדברים שאינני מצליח להגיע אליהם. אין זמן? 70 שנות קיום. 25,000 ימים לחיות ולממש. לאן אתה ממהר?
אז זהו, ודאי שיש זמן אבל הוא מוגבל. סופו להיגמר. סופו וסופנו. הרי אנחנו סופיים. מתכלים. הגוף הזה לא יחזיק זמן לעד.
אם כך, מבלי להיות ממש מודעים לכך, אנחנו במרוץ, המרוץ אחר השארת חותמנו.
מתחת למעטה העשייה שוכנת אצל האדם תחושת החרדה. חרדה שלא יישכח. שלא יהיה נצחי. שיגורש מגן עדן. אפילו האמונה ב"גלגול נשמות" שמאחדת כמעט בין כל הדתות בעולם, מבטאת למעשה צורך אנושי של האדם לחיות באמונה שהוא ויקיריו נשארים כאן לנצח. אם לא ברמת הגוף - לפחות ברמת הנשמה.

חלק בנצח
אחרי שהאדם מילא את בטנו, מצא לעצמו מקום בטוח והקיף עצמו באהוביו - הוא מתפנה לעסוק בהשארת חותם בעולם.
חותם איננו רק מקום של כבוד בדפי ההיסטוריה ולא רק פיקאסו השאיר חותם. כולנו מונעים מהצורך להשאיר חותם.
החותם הבסיסי ביותר- הוא הילדים. דליה רביקוביץ' צוטטה בידיעות אחרונות כאומרת כך: "ההולדת של בני, עידו, הייתה החוויה המאושרת הכי ממושכת שהייתה לי, באמצעותו גיליתי את הנצח. אני חושבת שכל מי שיש לו ילדים, יש לו חלק בנצח" (3)
ובאמת, נדמה כי הולדת הילדים הוא הכלי הבסיסי והזמין ביותר בכדי לקשור את עצמנו לנצח ובכך להתמודד עם סופיותנו.
ספר בראשית מתאר זאת כך: "ויגרש את האדם וישכון מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. והאדם ידע את חווה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה'." (4)
באותו רגע בו איבדו אדם וחווה את הנצח, גורשו מגן עדן הם בחרו לעשות את קין, קניין לעולמי עד.
דוגמא נוספת ממקורות ישראל ניתן למצוא בהפטרה "כה אמר ה' לסריסים...נתתי להם יד ושם, טוב יותר מבנים ובנות. שם עולם אתן לו אשר לא יכרת"(5)
ה', שיודע שסריסיו מיואשים מכך שאינם יכולים להוליד ילדים, מבטיח להם שבמידה וישמרו את מצוותיו - ייתן להם קשר אל הנצח- שם עולם.
הרב דסלר כותב בכתביו כך: "כל אדם יתאווה לבנים...כי ירגיש את בניו כהמשך לעצמותו, לאחר שייפרד מעולמו" (מכתב מאליהו)
גם סיפור עקידת יצחק מעורר את שאלת החותם. 37 שנה אחרי שהבטיח הקב"ה לשרה ואברהם שיהיה להם דור המשך פונה ה' אל אברהם ואומר לו "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה"
המבחן הוא "תקריב את שמך, חותמך, את המשכיותך, את הקשר שלך אל הנצח"
כשהיה מוכן, אמר לו הקב"ה, חס ושלום, אין צורך לעשות כך, המבחן היה לראות האם יהיה מוכן אברהם לוותר על חותמו.

המלחמה על הנצח
כמה פעמים מצאנו את עצמנו, זוג טיפשים שכמותנו, מתווכחים למי הילד דומה? לי או לך?
למה כל כך חשוב לי שלילד שלי יהיה אף דומה לשלי? למה זה משנה אם הגנים שלי עוברים לילדיי או לא?
למה חשוב לכל אדם ויהיה הפתוח או הליברלי ביותר, שילדיו ילכו על פי דרכו? מדוע אנו חווים מעין חרדה כשנדמה לנו שההמשכיות שלנו בורחת למקום אחר? אם האדם באמת אוהב את ילדיו, הוא צריך הרי לשמוח ממה שהם בוחרים להיות ומהחותם אותו הם בוחרים להשאיר, לא?

חותם ייחודי
וגם אם נניח בצד לרגע, את הילדים, כחלק הבסיסי שלנו בנצח, עדיין ניוותר עם התנהגויות אנושיות טיפוסיות רבות המוכיחות מעל כל צל של ספק את הצורך של האדם להותיר חותם.
למשל, כל המעורה בסוגיות מוניציפאליות מכיר את המלחמות החוזרות ונשנות שמתקיימות בעיריות השונות בארץ ובעולם לגבי סוגיית שמות הרחובות. משפחות רבות שיקיריהן השאירו חותם כזה או אחר, יוצאות למלחמה למען שמו. אם לא ייקרא רחוב על שמי כאילו לא חייתי, כאילו לא פעלתי ויצרתי.
דוגמא אחרת, דווקא מעולם הנעורים, אנו יכולים למצוא בסיום תקופת הלימודים התיכונית. שם, בערך כחצי שנה לפני סיום הבגרויות, מתאספים להם כמות נכבדת של נערים ומתחילים בכתיבתו של הזיכרון הקיבוצי שלהם: "ספר המחזור". בעיני התלמידים, השאלה, "מה יכתבו עליי" או במילים אחרות, "כיצד אחרט בזיכרון?" היא שאלה הרת גורל.
הצורך ההולך וגובר של אנשים רבים בכל רחבי העולם להוציא ספרים לאור הוא ביטוי נוסף לצורך להשאיר חותם.
והרשימה הזאת ארוכה מנשוא: פוליטיקאים, ציירים, זמרים, פסלים ורופאים. חוקרים באוניברסיטה שמשקיעים עשרות שנים מחייהם במציאת הוכחה/תרופה.
וגם אלה שהם "רק" צבעים פשוטים, לא פרופסורים ולא כותבים מפורסמים, מנסים להשתמש ביכולותיהם ובכישרונותיהם. כל אחד מהם מנסה להשאיר את החותם המשמעותי ביותר. כולם יודעים לצבוע בתים- אך בכל זאת שואלים את עצמם: מהי הייחודיות שלי? מה אני יודע שאחרים לא יודעים? מהו החותם אותו אשאיר ואחרים לא?
החותם שאנו משאירים הוא הוא האישור לייחודיותנו. לאינדיבידואליות שכה חשובה לנו.

ארגון
האם עובד X בארגון Y רוצה להשאיר שם את חותמו? נדמה שהתשובה היא ברורה מאליה.
כל עובד באשר הוא, יהיה הזוטר ביותר, רוצה להשפיע על קבלת ההחלטות. יתרה מכך, עובדים מתוסכלים הם עובדים שלא מביאים את עצמם לידי ביטוי. שלא מצליחים להשאיר חותם. שמגלים שאין משמעות לניסיונותיהם לעזור ולייעל. הם מרגישים קטנים, חותם הם כבר לא ישאירו, מרגישים כמו "צל עובר", עוד אחד שעובד כאן, ש"לכל אחד יש מחליף".
התוצאה: "אני בא לעבודה ולא בא לעבוד".
ארגונים רבים מוטרדים משאלת ההנעה, המוטיבציה של עובדיהם. שוכרים יועצים ארגוניים רבים, מעבירים סדנאות למנהלים ולעובדים מבלי לשאול ולו לרגע אחד את שאלת השאלות: למה למנכ"ל החברה יש מוטיבציה? למה לכל "בעלי הדעה" ישנה מוטיבציה? והתשובה היא פשוטה: כל אדם מונע מהצורך שלו להשאיר חותם. אם הייתי מאפשר לכל עובד להשאיר את חותמו בארגון, הייתי מרוויח עובד בעלך מוטיבציה גבוהה, "ראש גדול", יוזם ובא יומיום לעבודה בחיוך וחשק רב. ניהול במאה ה-21, מסתבר, איננו רק העברת משימות, כי אם תפקיד רב ערכי המשלב בתוכו יכולת מנהיגותית, אימונית(COACH) וארגונית כאחד.

לסיכום
מכאן, בעצם, מתבררת תפיסת עולם חינוכית, פיקודית וניהולית כאחד: אם נעזור לאדם למצוא את החותם אותו הוא צריך להשאיר בעולם, נהפוך אותו לאדם יוצר, יוזם ומאושר.
ומדוע לחכות עד הגעתו לגיל בגרות? האם שאלת החותם יכולה להתחיל קודם לכן, בעודו תלמיד מן השורה?
תפקידנו, כמנהלים, מנהיגים, מפקדים, הורים ומורים, לחבר את האדם לייעוד שלו דרך החותם אותו הוא רוצה להשאיר. "איננו מחדשים דבר. עבודתנו היא רק להאיר על מה שחבוי בתוכו של אדם".( הרב מנחם מנדל מקוצק.).


תודה לד"ר שמחה לייבוביץ' מ"נאות קדומים" על הזכות לעזור לו בפיתוח רעיון החותם

ביבליוגרפיה:

1. הרב קוק. עולות הראי"ה, ב, עמ' שנו
2. מאמר "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות ב'
3. מוסף 7 ימים, 26.8.05
4. בראשית. פרק ג' פסוק כד' - פרק ד' פסוק א'
5. ישעיהו נ"ה
6. הרב קוק, אורות הקודש